הדס מטס

קורות חיים

הדס מטס, ילידת 1968, נשואה ואם לשלושה, ומתגוררת ברמת גן, עיר הספארי. גדלה במושב בצת שבגליל המערבי, מקום מלא השראה.

הדס בוגרת תואר ראשון במזרחנות ולימודים כלליים, בעלת תעודת עריכה בלשון והוראת עברית כשפה זרה, ומוסמכת במינהל עסקים (MBA ); עוסקת בכתיבה ועריכה לאינטרנט ובניהול קהילות מקוונות.

סגנון הכתיבה של הדס מטס קולח, כן ושזור הומור. ממש כמו החיים עצמם, או לפחות כפי שהיא רואה אותם. ספריה"רבע עוף" (אגס, 2007) "תאונת עבודה" (אגס, 2008)

ספרים

אגס

ספריה של הדס מטס שיצאו לאור בהוצאת אגס

reva teunat

בננות

כדת וכלוט

בעבודה החדשה של לינדה צריך להתלבש טיפ-טופ. כולם באים בערב לעבוד. רק השף ז'וז'ואל, שהוא גם בעל הבית, בא גם בבוקר, לראות שהכול בסדר. ערב אחד כשלינדה הגיעה לעבודה היא ראתה את השף מסתובב באזור קבלת הפנים בפרצוף מודאג מעל הסיגריה.

שאלה אותו לינדה: "היי, ז'וז'ו (זה השם שלו באמת. הז'וז'ואל הוא רק בשביל הברושורים), למה נפלו פניך? ולמה לא תלבש איזה סוודר? לא קר לך?"
ענה לה בפנים נפולות: "מה סוודר? אני שבוז עד מעל אוזניי. למקום שאליו אסור להגיע בלי ז'קט ועניבה את מציעה לי ללבוש סוודר?"
"אז תלבש את הז'קט שלך", אמרה לו לינדה, "יאללה, אני קופאאאת פה בחוץ".
המילים של ז'וז'ו היו אפופות עשן כשיצאו לו מהפה, או אולי היו אלה אדים. מכל מקום, הוא סיפר לה שהז'קט נעלם מהוו שהיה תלוי עליו במשרד שלו.
לינדה עשתה פרצוף מצטער, ונכנסה מהר לאזור של הפלטות הקרות.

התחיל הערב, הגיע הדי-ג'יי, הגיעו האורחים, היה שמח, היו עניינים, היו ריקודים, הכלה נישאה על כתפי מישהו עם כל הקרינולינות, בסוג המעצבן של ישיבה שמאלץ אותך ללפות ברגלייך את הצוואר הקרוב ביותר. החתן הטיל וטו והכריח את כולם לחכות עד שיורידו
אותה, יושיבו אותה על כיסא ואת הכיסא ירימו על כפיים. האורחים רקדו ועשו רכבת והקפיצו טקילות על רחבת הריקודים.

בהפוגה הראשונה של המוזיקה פתאום נשמע קול מכיוון הבר: "הלו שרמוטה, זה אני! מצאת לך עם מי להתחתן".

עיני הכול נישאו אל הבר, שם ישב אחד במשקפי שמש וכוסית ויסקי ביד. צעק, דיבר, תיאר את חלקיה האינטימיים ביותר של מזל הכלה.
הדודים של החתן עזבו את הרחבה, ובצעדים גדולים ומאיימים התקרבו לבר. אחד תפס אותו בגרון.
ההוא, שכבר היה שיכור, נחנק. חרחר לו: "מה אתה רוצה ממני?"
אמר הדוד: "מה אתה מלכלך על הכלה?"
אמר אבי הכלה שבמקרה דפק ראש על הבר באותו זמן: "איזו כלה בראש שלכם?"
אמרו הדודים: "זותי".
אמר האב: "זו איננה מזל. זוהי מיי-אל. עדיין לא שמתם לב שזו חתונה של צפונים?"
הדודים התרגזו: "מה צפונים בראש שלך?"

ז'וז'ו, שדי מהר הבין מה הולך להיות שם, תפס את ההוא, השיכור, ומשך אותו בעדינות אך בתקיפות החוצה. ההוא לא יצא משם בקלות, ואת הצעדים האחרונים הוא כבר צעד באוויר, כי ז'וז'ו סימן את הסימון המיוחד לקונסטנטין האימתני שעובד אצלו בתור שומר, שוטף כלים ומקלף ביצים קשות.
זרק אותו קונסטנטין החוצה, וז'וז'ו – סתם בשביל הסמול-טוק או אולי בשביל סקר שביעות רצון – שאל אותו: "מאיזה צד אתה?"
"אני מהצד של הרעבים שרוצים לדפוק ת'ראש עם ארוחת ערב במקום על רמה". ככה ענה האיש.
ז'וז'ו אמנם היה מוחמא,
אבל בסוף הערב בכל זאת הוא נראה ללינדה לא במיטבו.
היא שאלה אותו: "ז'וז'ו, קיבלת מחמאה, הצלת ערב, מה כבר יכול להעיב על מצב רוחך?"
וז'וז'ו שוקט יענה לה: "בזמן שסילקתי את ההוא וסתמתי את האף מהריח שיצא לו מהפה ומבתי השחי, שמתי לב שהז'קט שהוא לבש –
זה הז'קט שנעלם לי בבוקר".
* * *
מתוך הבלוג שלי בבננות – שמורת מגדלי הבננות

תפוז

איזה צבע יש לנס קפה פושר בכוס זכוכית?

אני יושבת מולה ומנסה להחליט. השולחן ניצב מול החלון, ולידו, בגבו לחלון, יושב אבא של שחר. בחלון מאחוריו משתקפים השמים המעוננים של תל אביב. אפורים, קודרים, משמימים.
אבא של שחר לא מדבר. לפרקים הוא מביא את הכוס אל פיו, שותה לגימה אחת וממשיך לשתוק. הצליל היחידי נשמע כשהוא לוגם את המשקה, גורף אותו אל פיו בזהירות, כאילו יש בו סכנת כווייה. ידו, שחולצה שלשום מכלא הגבס המעיק, לבנה ושדופה, ודקה עד מאוד, מונחת במקביל ליד הרגילה, שהייתה משוחררת עד עכשיו באוויר העולם.
ושוב הוא מרים את הכוס לשתות.
ממלא את פיו במשקה העכור, המריר, המומתק ביותר מדי סוכרזית. צליל הגריפה יכול להוציא אותי משלוותי ביום אחר. הרי הזהירות שלך מיותרת, הייתי צועקת עליו, הקפה
פושר.
השתיקה שלו שוממת. כדי לא לטבוע בתוכה אני בוהה בכוס, תוהה על קנקנה ולא מצליחה. איך קוראים לצבע הזה, אני מוגיעה את מוחי. חום אפרפר? לבן מלוכלך או סתם דלוח? סוכרזית זה רעל, הייתי אומרת לו, והוא היה עונה שעדיף להרעיל את עצמך מלגדל כרס.
לא זה מה שיציל אותך, הייתי מתעקשת. היית אמורה להגיד שגם עם כרס תאהבי אותי, הוא עלול לומר. ומהסיבה הזאת אני בוחרת לשתוק.

שחר ישן את שנת הצהרים שלו. היא מתארכת קצת. בפעמים הנדירות שזה קורה אני מאושרת כאדם שזכה בהגרלה. הפעם משום מה אני מקווה שבכל רגע הוא יתחיל לבכות ואצטרך לגשת אליו. כי אין לי מה להגיד.

"את לא שותה?" הוא פוצה סוף סוף את פיו בשאלה סתמית.
"תודה", אני עונה ברשמיות, "לא צמאה". מה תודה? אני מלגלגת על עצמי בפנים, מישהו הציע להכין לי? סתם שאל כדי לשבור שתיקה.
"מי צריך להיות צמא בשביל קפה?" הוא תוהה, ושוב לוגם לו לגימה קטנה. "חבל שאין עוגיות", הוא מוסיף, ואני יודעת שהוא רומז לי, אבל לא מקבלת את הרמז. שיקום בעצמו אם הוא רוצה. ויודעת שלא יקום, כי ברגע שיזיח את כיסאו לאחור, הוא יודע, יהיה בכך אות לסיומה של השיחה, אם אפשר לקרוא לכך שיחה, ואני אפרח לעיסוקיי החשובים באמת. תלישת הכבסים מהחבל, למשל, לאור התקדרות השמים בחלון מאחורי גבו.
"אז מה את אומרת?", הוא שואל, "מה יהיה?"
"מה צריך להיות?" אני עונה בשאלה ורחמיי נכמרים על ידו השדופה, הלבנה. רזה היד הזאת, לא גדלה עם אחותה בשמש של הקיץ. ושוב רציתי לשאול אותו מה קרה בעצם, אבל
שוב לא יצא לי. גם אז, כשחזר מהעבודה יום אחד עם גבס שכחתי לשאול אותו, כי באותו יום החלפנו מטפלת לשחר וגם המדפסת אצלי בעבודה התקלקלה - דברים אחרים מילאו לי את הראש, ולא שאלתי.
והוא גם לא סיפר. אולי חיכה שאשאל. אבל לא שאלתי. כי אחר כך כבר לא היה לי נעים. כל כך היה לי לא נעים שלא שאלתי אז, שבכל פעם שרציתי, כבר לא היה לי נעים לשאול כי זה היה מזמן.
הוא נורא סבל עם הגבס, ולקח לו מסרגה מאמא שלי לגרד את היד שכלואה בו, כי חם היה ומגרד. חודש וחצי הוא נשא את הגבס הלבן המעיק, וכל התגובה שלי הייתה שלא בא לי שייגע בי, שלא יחבק בלילה, כי הגבס כבד ואני חוששת שבלי משים אחטוף אותו
בראש. אז לא נגע. והיום הכין לו את הקפה והתיישב אל השולחן וכשהופעתי בסביבה ביקש שאשב אתו ליד השולחן, מול החלון, ואני התיישבתי, ואולי קצת הקשבתי, אבל לא היה לי למה, כי בינתיים הוא עוד לא אמר.
הוא רק שאל בינתיים, וכבר הקפה הפושר מתקרר בכוסו ואוזל, והוא עוד לא אמר לי שום דבר.

מתוך הבלוג שלי בתפוז – אמא של שחר